הסיפור
לפני שנים רבות, אומרים שמתישהו בשנת 1939 לערך, בעיירה קטנה שכוחת אל בגבול המערבי של ברית המועצות לשעבר, חיו 5200 יהודים. יוסף עם ריבה, מיכואל עם פרוזה, חיים עם סימה, ושימחה עם ליבע-שורה. חלקם הספיקו לברוח לפני פרוץ מלחמת העולם השניה, אך רובם נשארו. בואך שנת 1947, רק 30 מהם שרדו וחזרו לשעטל היהודי הקטן. מחציתם בני שלוש משפחות בלבד.
בחזרתם, נשאו עמם מזוודות קטנות, ובהן תפילין של סבא, ספרים עתיקים, ורשומון עם מתכונים של סבתא. כך התחילו הכל מחדש, למרות כל הקשיים שהערימו עליהם הקומוניסטים (רשעים ארורים). עברו חלפו להם שני דורות, ובסוף שנות ה-80 הם החליטו לעלות ארצה. ושוב הביאו עימם את אותם הדברים, ושוב התחילו מחדש. הפעם בארץ המובטחת.
בארוחות שבת ובחגים סבתא היתה מוציאה מהבויידם בקבוק של משקה. כל פעם משקה אחר. אף אחד מהילדים, ואפילו לא סבא, לא ידעו מתי ואיך בדיוק היא מכינה אותם. הם רק ידעו שאם בקבוק כזה ניצב על השולחן, היה זה סימן לשמחה גדולה. שמחה עם קצת עצב, כמו שהיה נהוג אצל משפחות היהודיות באותן שנים.
עבר זמן, סבא וגם סבתא הלכו למכור בייגלה. ואילו ילדיהם, האבות והאמהות שלנו, לא היה פנאי למסורת - הם עבדו קשה מידי והרבה מידי, בכדי לפרנס אותנו. גם אנחנו גדלנו, ויום אחד מצאנו את הרשומון העתיק של סבתא. דפדפנו בו, והבנו שהוא בכלל של סבתא-רבה שלנו. חקרנו וחלטנו את המשקאות המיוחדים שבאותן המחברות, ונדהמנו לגלות שמתכונים הפשוטים והקסומים הללו, בני המעל למאתיים שנים, עדיין עובדים. התאמנו אותם למה שיש לארץ המדהימה שלנו להציע היום, וכך נולד לו ליבע – מועדון המשקאות של הסבתות שלנו. כדי שנוכל להמשיך את המסורת, ולפנק את הדורות הבאים בטעם של אהבה אמיתית. אהבה של יידישע מאמע.
