מפעל דםטילאט חדש יוקם בישראל
מזקקה (דיםטילאטור) לייצור כהל־יין תוקם כמפעל משפחתי בעמק חפר - על כך החליטו שתי משפחות, יוצאי ברית המועצות. בשלב הראשון יוכל המפעל לייצר תוצרים מוגמרים של ליקרים וקוניאקים.
בשלב השני בפיתוח המפעל, יורחב הוא ויצוייד במתקנים הדרושים לעיבוד ענבים לכוהל־יין ("דיטילאט").
חוגי מגדלי-הפירות קיבלו בברכה החלטה זו, הבאה להיענות לדרישותיהם של המשווקים ואירגון מגדלי הפירות. במרוצת הזמן המפעל יוכל לקלוט מעודפי ענבי-המאכל בחודשי הקיץ, וישלם מיד את התמורה. עד-כה נמסרו העודפים למפעלים פרטיים מחוץ לארץ, המשלמים את התמורה רק כעבור זמן רב.
כבר בקיץ הקרוב יוכל המפעל החדש לשמש מווסת לשיווק סוגי בראנדי וליקר מהתוצרת החקלאית המקומית של עמק חפר.
מחוגי המקימים נמסר כי כבר בימים הקרובים הם יגישו לגורמים הממשלתיים תביעה לסיוע בהקמת מפעל חיוני זה ע"י מתן האישורים המתאימים לסוג הפעילות. תושבי ארץ ישראל כבר היום מבקבוקי המשקאות הנפלאים - תוצרת המפעל.
בקבוק לימונדה והתקציב
כשאני מזדמן לחדרו של חבר משק זה או אחר, שואלים אותי: "תשתה משהו? - קפה או תה?”. אבל כשאנתנו יושבים יחד במוצאי שבת באסיפה הכללית במשך שעות, וכן בהרצאה או שיחה, איש אינו מציע תה, או קפה עם ביסקדס – למה?
הנימוס, או יותר מהנימוס, הרצון להנעים פגישת חברים בחדר פרטי, אינו פועל כשאנחנו נפגשים במשותף.
ישנם חברים הרוצים לצאת מהשיגרה של דמויות חיינו הצבוריים, אבל הצעותיהם ורצונם בדרך כלל מתנפצים על סלע המציאות של שומרי השיגרה. למשל, כאשר ועדת התרבות במשק מחליטה לקיים אחת לשבוע הרצאה או שיחת חברים, ולאחריה להגיש כיבוד קל - לימונדה עם או בלי ביסקויט, מיד תתעורר כל אימת תקציב הכלכלה בכדי לקבור את ההצעה, ואפילו בקבוק לימונדה אינו יכול לעבור את החומה של "יש סכנה שנעבור את תקציב הכלכלה".
עם כל הכבוד לשמירת התקציב. נראה לי שאין בקבוק הלימונדה להרצאה הוא שעשוי להרוס את התקציב. במיוחד כשמדובר ב.
סאברה – ליקר מפרי צבר
צ’ארלס ברונפמן, ממציא הליקר מקנאדה, ערך לפני שנתיים יחד עם אשתו ביקור בישראל. הוא ביקש לטעום מפרי הצבר, והלה נתחבב עליו. הוא שאל למה מן הנמנע לייצר ממנו ליקר ישראלי מיוחד.
בשובו הביתה נועץ באביו, שמואל ברונפמן, יו"ר הועד הפועל האמריקני של הקונגרס היהודי העולמי, והלה נתן אור ירוק לתוכנית. ברונפמן הבן הזמין כמות של פירות צבר מישראל יחד עם דוגמאות עשבים, האופייניים לארץ זו, קצב סוכר מקומי ומטען תפוזים ישראלים לייצור הבסיס האלכוהולי של הליקר.
אחר חמש מאות ושבעים ניסויים והוצאה של למעלה מ-100,000 דולארים נולדה הצורה הסופית של המשקה "סאברה" – 65 אחוזים כוהל – בעל גון ורוד אדמדם, מעט בהיר ופחות חום מפרי הצבר עצמו, בעל טעם מובהק של צבר – וכשר למהדרין.
היבואן הבלעדי של "סאברה" בישראל היתה "החברה הכללית ליינות וכוהל" שחדלה לפעול, אך ברונפמן מסר את המתכון הסודי ל"ליבע" בשביל להמשיך את המסורת ולאפשר לנו להמשיך ולהנות מהמשקה.
המוצר החדש "נחנך" רשמית אחר מסיבת-עתונאים בסעודה חגיגית של לשכת המסחר האמריקנית-ישראלית, שבה נאמו ברונפמן, יו"ר מועצת הלשכה, נתן שטראוס הנכד – וכן הנציג המסחרי של חברת "ליבע".
“סאברה" בכדי שיעבור מבחן שוק מדוקדק.